<h1>פירוש הר"א אב"ד בעל האשכול — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] אמר עולא ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים מ"ט שיעבודא דאורייתא. שיעבוד דמלוה על נכסי לוה דאורייתא, דכתיב [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וגו', ואמרינן כי היכי דאיהו חייב לפרוע הם הכי נמי חל השיעבוד על הנכסים, שאפילו מכר קרקעותיו בעל חוב גובה מהן. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות. שלא ידעו הם בהלואה ויקחו ממנו, ומשום תקנת השוק הוא. אבל מלוה בשטר אינהו דאפסידו אנפשייהו, דשטר אית ליה קלא והם ידעו כשלקחו ששיעבוד בעל חוב היה עליו. ורבה אמר דבר תורה וכו' מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא. דנהי דאיהו חייב לפרוע, אבל השיעבוד אינו חל על הנכסים, שאם מכרו לאחר מכורין ואין בעל חוב יכול לטרוף מהן. לית ליה קלא. וכי פסיד מלוה כדין מפסיד דלית ליה קול, וליכא משום נעילת דלת, דאינהו דאפסידו אנפשייהו דהלוו בלא שטר. אבל במלוה בשטר דאית ליה קול, אם איתה דלא גבי ממשעבדי אתה נועל דלת בפני לווין, דיאמר המלוה הכל יודעין דהלויתי לו מעותיו, ויקח ממנו ולא אטרוף. והלכה כעולא. ומקשינן דרבה אדרבה. ופרקינן דרבה דאמר קרקע יש לו, אליבא דבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה קאמר, וליה לא סבירא ליה. דאי לדידיה שיעבודא לאו דאורייתא ובין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל, דהלכה כעולא, דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הכי בפרק האשה נקנית [קדושין י"ג ע"ב] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין, דמשמע משום נעילת דלת הוא דגובה מן היורשין, אבל מן הדין לא, דשיעבודא לאו דאורייתא, ואינו גובה לווה מן הלקוחות דלית ליה קלא. לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא היינו טעמא דאוקמוה [רבנן] אדאורייתא וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין.
<h2>דף יז:</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר. ומפורש בערכין בפרק השג יד בנודר [י"ח ע"א], דמשום הכי בעינן תחילה וסוף בכשרות [משום] דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד, בעינן ראיה והגדה בכשרות, שבשתיהן יהיה רחוק ולא קרוב, ובר ראיה דלא יהיה סומא שאינו בר עדות כיון שאינו רואה. והאי נתחרש, שנתחרש מחמת חולי, או נשתתק דיכול להרכין בראשו, ואעפ"כ פסול דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם.
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב קל"ח ע"ב] דילמא כראוי לו בחובו קאמר. והוא הדין דיכיל לאקשויי בכולהו, אלא דבבעל חוב לא מיקרבא דעתיה לגביה איכא לאקשויי יותר מכולהו. הא מני ר"ע הוא דדייק לישנא יתירא. והוא הדין לרבנן דדייקי לישנא יתירא, אלא משום דתני במתניתין ומודה ר"ע, נקט ר"ע.
<h2>דף כא:</h2>
ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל. וזהו נוסח השאלה והתשובה, וששאלתם יורנו רבינו אם צריך עם האדרכתא הכרזה או לא. משום שראינו לרבינו חננאל ז"ל, שאמר סדר הדין כך הוא, מוציא מלוה שטרו בב"ד ומקיימו ומחייבין את הלוה לפרעו לא יפרע קורעין שטר החוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין. ואחר ההכרזה עושין שומא מנכסי הלוה ומחליטין למלוה. לא מצא נכסים בני חורין ללוה, כותבין לו טירפא ויטרוף מלקוחות. אחרי שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על הנכסים הללו. ואחר כך קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה. ואמרה ההלכה [ב"מ ל"ה ע"ב], אימת אכיל פירי רבא אמר מכי שלמן יומי אכרזתא. וממקום זה יתברר שצריך הכרזה בהורדת ב"ד בעל חוב בין בנכסים בני חורין בין בנכסים משועבדים. יורנו רבינו אם דבר זה נכון, שצריך הכרזה וכמה זמנה. תשובה. האדרכתא היא כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל, שאם היתה בנכסים בני חורין כותבין על מאן דלא צאית דינא אדרכתא, ולאחר האדרכתא מכריזין על אותו קרקע שנכתבה האדרכתא עליו ומורידין בה המלוה בכדי חובו. וזה מפורש בפרק הנושא את האשה [כתובות ק"ד ע"ב]. אבל האדרכתא שהיא בנכסים משועבדים כותבין תחלה טירפא, אחר שקורעין שטר החוב. שכותבין טירפא פלוני בא לפנינו והוציא שטר חוב על פלוני שחייב לו כך וכך ונתננו לו רשות שיחפש אחר לקוחות שלקחו אחר זמן ההלואה ויעמידם בדין. ואחר כך אם ימצא מה שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין האדרכתא רשות שיקח הקרקע מן הלקוחות ומכריזין על הקרקע, כמו שעושין בנכסים בני חורין. ואם לא מצאו אדם שיתן בקרקע כשיעור החוב. ואחר כך שמין לבעל חוב במה שיש לו. ולאחר שומא קורעין האדרכתא ונותנין לו השומא. ובהן אמרו [ב"ב קס"ט ע"א] כל טירפא דלא כתיב ביה קרענא לשטראי לאו טירפא הוא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטירפא לאו אדרכתא הוא וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא הוא. [עכ"ל התשובה]. ועדיין לא נתפרש לנו כמה הוא זמן ההכרזה שלבני חורין, דאנן לא תנן [ערכין כ"א ע"ב] אלא שום היתומים ושום הקדש ששים יום. והרב ר' יהודה כתב ההכרזה דלאו דיתומים לפום מנהגא דלאתרא עבדינן, אבל לא שלשים יום כדין שום היתומים.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמי דפרעיה לבעל חוב מקמי דלאודעינהו ליתמי. כלומר פרע לו הערב משלו. ונפרע אותה [השטר, וטענת הערב לגבי] יתמי מלוה על פה [הוא], שהשטר כבר נפרע. שאילו לא פרעו הערב והיה תובע שטר חובו ליתומים היה גובה מן היתומים בכח השטר כי יתומים גדולים הם. כדאמרינן בערכין [כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי [יתומים] אפילו במלוה. [ופליגי] רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דרב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, ורב הונא בריה דרב יהושע סבר חיישינן דילמא צררי אתפסיה. ומיפלגי התם אפילו במלוה בשטר, כי היכי דפליגי הכא במלוה על פה. והכא מודו דאי אודעינהו ליתמי מקמי דליפרעיה, מלוה בשטר הוה [וגובה מן] היתומים. לא קשיין אהדדי, דהתם בערכין ביתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר אין נזקקין. ואי קשיא לך היכי אמר רב פפא התם בערכין במלוה בשטר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. איכא לתרוצי, דרב פפא סבירא ליה כרבה, דאמר [קע"ה ע"ב] אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מבני חורין דשעבודא לאו דאורייתא. הילכך מלוה על פה ומלוה בשטר דין אחד יש להן. וכי היכי דבמלוה על פה אמרינן לגבי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו, הם הכי נמי במלוה בשטר. דבאבוהון אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו, וביתומים קטנים לאו בני הכי ניהו. והא פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאיתא בערכין, מאן דמעיין בההיא הילכתא לא אפשר לאוקומה אלא במלוה בשטר. דהא מותבינן עליה דרב פפא ממילי דליכא לאוקומינהו אלא במלוה בשטר. אבל הכא ביתומים גדולים, ובמלוה בשטר נפרעין מהן. ואע"ג דפריעת בעל חוב מצוה הוא אפילו במלוה בשטר, ולא מן התורה, ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אפילו גדולים. מלוה בשטר גובה מיתומים גדולים, משום לא תנעול דלת בפני לווין. אבל מלוה על פה כיון דלית ליה קלא לא גבי מיתומים גדולים. [וכן] הערב לא גבי אפילו מיתומים גדולים, דלא שייך גבי ערב נעילת דלת. אבל מיהו המלוה גופיה גבי אפילו מיתמי, כדאיפסיקא הילכתא לקמן [קע"ו ע"א] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. פי'. אבל במלוה על פה, דהא פרעיה מקמי דתבעינהו, בהא אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה, כשלוה חייב מלוה על פה, משום מצוה הוא, ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, ואפילו ביתומים גדולים, ואפילו במקרקעי, דשבק להון אבוהון, דהא הם לא לוו כלום ואינן לווין. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה ליה לערב. דבשלמא גבי מלוה לא טענינן צררי אתפסיה, כיון דהשטר בידו. אבל גבי ערב דמלוה על פה הוא טענינן ליה פרעתי, דשמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין פרעתי. דהמלוה מחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.
[ב"ב קע"ד ע"ב] ואיכא בינייהו כשחייב מודה. דלא אתפסיה צררי בשעת מיתה. לרב הונא חייבין ולרב פפא פטורין. אי נמי אפילו לא הודה אלא דשמתוה ללוה ומית בשמתיה אמרינן דמודה רב הונא אם איתא דבתר דשמתיה אתפסיה צררי ודאי הוה אתי למישרא שמתיה. ושלחו מתם דאפילו בשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע וכל שכן בשחייב מודה. והאידנא תקינו למיגבי אפילו [ממטלטלי] דשבק אבוהון ליתמי. דכיון דתקינו למלוה על פה גובה מן היורשין משום [נעילת דלת], הכא נמי בזמן הזה דלית לן קרקעות איכא נעילת דלת אי לא גובין ממטלטלי, כמו כל מה דאמרינן בכתובות ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנא מהם משום דאסמכתייהו עלייהו. והכא נמי כיון דלית לן מקרקעי אסמכתינהו אמטלטלי.0...
[ב"ב קע"ד ע"ב] מיתיבי ערב היוצא שטר חוב מתחת ידו. וטוען שפרע המלוה הנה ראיה שהשטר בידי. אינו גובה. מן היתומים דילמא אכתי לא פרעיה הערב. ואפילו הקנה לו המלוה השטר אין אותיות נקנות במסירה. ואם כתוב בו התקבלתי גובה. שהמלוה כתב לו על גבו התקבלתי ממך זה החוב גובה אפילו מיתמי. דודאי מיחזי דפרעו. ומ"מ מלוה על פה הוא, שהרי פרוע הוא השטר. והיכי דמי. בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא, דמוקים לה להא דהתקבלתי גובה, בשחייב מודה או בשמתוה ומית בשמתיה. אלא לרב פפא קשיא. שאני התם להכי טרח וכתב לו התקבלתי. שכל כח וזכות שיש לו בשטר מסר לו המלוה לערב, וככתיבה ומסירה דמי, דאקני ליה גוף השטר, ומלוה בשטר הוא לגבי ערב. והא ברייתא דערב שיצא שטר חוב מתחת ידו וכו', דמקשינן מינה לרב פפא, משמע דהוה פשיט לה דביתמי קא מיירי. דאי לא איכא למימר אי בלוה גופיה מאי קמ"ל. אלא ודאי ביתומים היא שנויה. וקשיא לן, היכי אמר רב פפא [מלוה על] פה דערב אינה גובה מן היתומים. והא אמרינן לקמן [קע"ו ע"א] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן [היורשין]. איכא למימר דטעמיה דרב פפא דאמר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הוא. אבל גבי ערבא לא אמרינן שמא תנעול דלת בפני לווין. וגרסינן בערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א] אמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, כיון דשמעתה להא דרב הונא חברין דאמר משמא דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזל בתר שבקייהו (ו)מזדקיקנא להו. ומעיקרא מאי טעמא לא אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר צררי אתפשינהו. מאי בינייהו איכא בינייהו בשחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. רבא אמר משום שובר, כלומר משום שובר ... הילכך אין נזקקין. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע ומי חיישינן לשובר וכו'. ומסקנא אמר רבא הילכתא אין נזקקין. איכא דבעי למימר דהא דפליגי בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע התם בערכין אליבא דרב נחמן דהוה [סבירא] ליה מעיקרא דאין נזקקין. והא הילכתא דהכא בתר דאיסתברא ליה לרב נחמן דנזקקין הוי, מודי הכא במלוה בשטר. וליתא להאי פירוקא, דהא מסקנא הילכתא דאין נזקקין. והא דהכא מודו דנזקקין אם כן קשיא הילכתא אהילכתא, דכולהו רבואתא מודו דהא דהכא הלכתא היא. אלא לאו ש"מ התם בערכין ביתומים קטנים, והכא ביתומים גדולים.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"ב] ידירנה הנאה. על דעת רבים דאין לו הפרה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה, וקנוניא עבדי שיאכל כתובתה שנפרעה מן הערב. קנוניא עבדי הבעל והאשה.
[ב"ב קע"ד ע"ב] כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה ידירנה הנאה. וכיון דמדירה שוב לא יגרשנה משום קינוניא, דאין לו הנאה, ולא יפסיד כלום הערב. משה בר עצרי וכו' לסוף איגלי מילתא דכהן הוה. ולא גירשה, שאילו היה מגרשה לא היה [מרויח כלום] ... אמרינן בערכין [כ"ג ע"א] ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וגירשה לדביתהו שלח רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן דידירנה הנאה הקדש תנן המקדיש נכסיו ורוצה לגרש אשתו ר' אליעזר אומר ידירנה הנאה. לוקח מאי, אמר ליה תנא כרוכלא לחשיב וליזיל. נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן. אמר רב משרשיא מאי טעמייהו דנהרדעי. בשלמא מקדיש משום רווחא דהקדש. ערב נמי אע"ג דאיהו אפסיד אנפשיה כשעשה הערבות מצוה הוא דעבד כשזיוגן, ואם יטרפו ממנו שוב לא יעשה זו המצוה ולאו מידי חסרה. אלא לוקח מכדי מידע ידע דכל איניש ואיניש איכא עליה כתובה, אמאי אזיל וזבין, הוא דאפסיד אנפשיה כשלקח ממנו, ולא לקח מן האשה תחלה כדי שלא תטרפנה. ואיכא לעיוני אם נתן מתנה דליכא למימר איהו אפסיד אנפשיה, דהוא נתן לו מאיליו, אי אמרינן ידירנה הנאה, דהוא רוצה לחזור מן המתנה שנתן לו. ולא אמרינן ידירנה הנאה. וקיימא לן כותייהו.
[ב"ב קע"ד ע"ב] אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן. אבל בריא אינו נאמן אמרינן קינונא עושה. חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש. ולא מצי הדר ביה, כדבעינן [קמ"ח ע"ב] הקדיש כל נכסיו מהו. ועלתה בתיקו. אבל נתנן במתנה לא יהיה נאמן כשיאמר מנה לפלוני בידי, דלגבי הדיוט עושה קינוניא. [אבל בהקדש] דכיון דלרווחא דהקדש איכוון לא הדר עביד עליה קינוניא, דאין אדם חוטא ולא לו כדאיתה בשבועות [מ"ב ע"ב], ובודאי חייב האי מנה דקאמר. אמר ליה רב נחמן וכי אדם עושה קינוניא על בניו. שירצה להעביר מהם וליתנם לאחר. ורב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין. וכיון דאין אדם עושה קינוניא על בניו, אמאי אין נותנין כיון דקאמר מנה לפלוני בידי אע"ג דלא אמר תנו. אלא אמרינן האי דאמר מנה לפלוני בידי דאינו רוצה להשביע את בניו, שלא יחזיקום בחזקת עשירים. וצריך למימר תנו, דהוי כאתם עידי, כדין הודאה. דאי לא אמר אתם עידי אמרינן משטה בו, דשלא להשביע את עצמו אמר. [קע"ה ע"א] הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. שאע"פ שהקדיש כל נכסיו סבור היה שיעמוד מחליו ולא יאמרו עליו שיהיו לו נכסים אחרים חוץ מאלו שהקדיש. הילכך אומר מנה לפלוני בידי, ומאלו הנכסים יש לפלוני מנה בהן, ומראה לאחרים שלא היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו שהקדיש אבל אין חייב כלום, וכיון דלא אמר תנו או אתם עידי אינה כלום זו ההודאה. והאי הקדיש כל נכסיו לאו דוקא, אלא כל ממונו שאנו רואין לו הקדיש, דאי הקדיש כל נכסיו לא שייך שלא להשביע את עצמו, דהא עלתה בתיקו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אם עמד אם חוזר או לא. כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא. ואהני הודאתו דא"צ לקיים השטר. וכן נמי דכיון שאמר מנה לפלוני שהודה בשטר החוב פורעין לו בלא שבועה חובו דאע"ג דהקדש נכסים משועבדים הם, דמה לי משעבדין להדיוט מה לי משעבדין לגבוה. ותנן [כתובות פ"ז ע"א] אין נפרעין מנכסים משועבדים אלא בשבועה, אפילו הכי שקיל בלא שבועה דשכיב מרע ודאי אינו עושה קינוניא על הקדש. דרב ושמואל בלא נקיט שטרא. והילכך הוי כהודאה דצריך למימר אתם עידי, והכא נמי יאמר תנו. מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה הוא וכו' ורב ושמואל וכו'. אלא ש"מ בנקיט שטרא הוא. ואפילו הכי אמר תנו דלא צריך אפילו שבועה, [לא אמר] תנו לא, דצריך שבועה, וצריך לקיים השטר, דאדם עשוי שלא להשביע [את בניו]. הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ויהיה צריך שבועה, והדרה קושיין לדוכתה. אלא אידי ואידי דנקיט שטרא אמר תנו קיימיה לשטריה. ונותנין אפילו בלא שבועה. לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. ולא מיפרע אפילו בשבועה, כיון שאינו מקוים, דמשום שלא להשביע את בניו אמר. ואפילו מקיים השטר נמי צריך שבועה ואע"ג דהודה, דשמא שלא להשביע את בניו קאמר ומיהו כבר פרעיה. אבל הכא הא דרב הונא במקוים, וכיון דהוא מקוים ואמר מנה לך בידי שקיל בלא שבועה, דלא אמרינן בשטר מקוים פרעו ומשום שלא להשביע את עצמו אמר ויהיה צריך שבועה. והשתא דקיימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין דלא כרב ושמואל, אפילו לא נקיט שטרא בידיה ואמר תנו נותנין. דהאי דמוקמינן לה הכא אידי ואידי דנקיט שטרא, לדעתייהו דרב ושמואל, דאמרי מלוה על פה אינה גובה מן היורשין הוא דמוקמינן.
[ב"ב קע"ד ע"ב] וכן כתב הגאון ר' יצחק ז"ל. חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. פירוש כיון דלרווחא דהקדש איכוין לא הדר עביד עליה קנוניא והני מילי דאיכא בידא דבעל חוב שטרא דמקוים, אבל איכא בידיה [שטרא] דלא מקוים אי אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין, לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. וה"ה דהיכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין. ורב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי. ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין, מ"ט מדלא פסקה למילתיה ולא אמר תנו סבר אידכרנא בנפשאי. תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנין דאם איתה דפרעיה לא הוה אמר תנו. ושמעינן מהא דרבא דהיכא דלא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתיו דנותנין אע"ג דלא אמר תנו. ואי קשיא הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין. התם דלא אמר להו בתורת הודאה, הכא דאמר להו בתורת הודאה. ולא בעינן אתם עידי בהודאת שכיב מרע כדלקמן. ודמיא להא דגרסינן בפרק דיני ממונות [סנהדרין ל' ע"א], הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם רואין אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום.
[ב"ב ק"כ ע"ב] לומר שיש שאלה בהקדש. שאם שחט קדשים בחוץ, ואח"כ נשאל לחכם על הקדשם אין בהם משום שחוטי חוץ. ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש. לעולם, ואפילו כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו. דאע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות, אפילו הכי גבי הקדש לא אמרי ב"ש הכי. דאפילו כשנעשה ההקדש טעות הידוע, כהקדש גמור חשיב ליה, וכל שכן כהוקדש בלא טעות. הקדש טעות. כדמפרש התם במסכת נזיר [ל' ע"א], כיצד [אמר] שור שחור שיצא ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש. ואמרינן בגמרא מאי טעמא דב"ש, ילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש, מה תמורה דאפילו בטעות, אף הקדש אפילו בטעות. ובית הלל אומרים הני מילי תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן. חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מיפר ואין חכם מיפר. [דהכי משמע זה] הדבר, בלשון שמפרש בקרא כדאמר ר' יוחנן [נדרים ע"ז ע"ב] בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, דחכם מיבעי ליה למימר בלשון היתר, דמתיר לעולם ולא בעי יום שומעו. ולא שרי כי אם בחרטה, שכשהנודר מתחרט כשישאל לו אדעתא דהכי מי נדרת, אומר לו החכם שרי לך ומחול לך. אבל בעל שמיפר ביום שומעו בלא חרטה, אין לומר לו בלשון היתר אלא מופר ליכי בטל ליכי.
[ב"ב קל"ז ע"א] דרבי אדרבי לא קשיא הא לגופא הא לפירא. הא דקתני יורד הראשון ומוכר ואוכל, לפירא. [דסבר דלא אקני ליה הגוף] אלא מה שיוכל לאכול יאכל והשאר יניח, ולא יהא לו רשות (אבל לא) בגופא, אפילו דיעבד שאם מכר הגוף השני מוציא מיד הלקוחות. דרבי סבר פירות יהב ליה לגמרי, אבל גוף לא מקני ליה כלל. דרשב"ג אדרשב"ג ל"ק הא לכתחילה הא דיעבד. דסבר הכל אקני ליה בין גוף בין פירות שיאכל מה שיוכל לאכול, אבל לא ימכור לכתחילה, כלומר לכתחילה אפילו הפירות אין לו למכור וכל שכן הגוף, אלא מה שיוכל לאכול יאכל והשאר יניח לשני. ודיעבד אפילו בגוף הקרקע וכל שכן פירות מכירתו מכירה. ומי שמשיא עצה למכור. כרשב"ג נקרא רשע ערום. דאהני מעשיו. דסבר רשב"ג לכתחלה לא ימכור, שהרי אנו מכירין בדעתו של שכיב מרע זה שרצונו לשייר לשני, אבל מכל מקום המוכר עצמו לא מיקרי רשע ערום, דלהנאתו עשה. אבל המשיא [עצה] דאינו עושה להנאתו מיקרי רשע ערום. ולכך קאמר "זה המשיא עצה" ולא אמר "זה שמכר נכסים כרשב"ג". אבל המשיאו נקרא רשע, דהא לכתחלה אסיר למכור [ואם עשה] אהני מעשיו. מתנת שכיב מרע לא הויא אלא לאחר מיתה. דסתם הנותן מתנה לחבירו לאחר מיתה אינו רוצה להוציא כלום מרשותו עד שיגמר מיתתו. אבל לעיל שהנותן סילק עצמו מן הנכסים, שהרי נתן לראשון, חפץ הוא שיזכה בהן השני עם גמר מיתתו של ראשון. ומי אמר אביי הכי והא איתמר מתנת שכיב מרע. שנותן מתנה סתם ולא כתב לא מהיום ולא לאחר מיתה. אימתי היא קונה אביי אמר עם גמר מיתה. ואם נתנן הראשון במתנת שכיב מרע, השני והמקבל מתנה חולקין בשוה, דבהדי הדדי קא אתו. רבא אמר לאחר גמר מיתה. הוא קונה, וכבר קדמו אחריך כדפרישית. הדר ביה מההיא. דאמר עם גמר מיתה, דסתם נותן מתנה לאחר מיתה אין רוצה להוציאה מכחו אלא לאחר גמר מיתה. דאשכחן נמי כה"ג גבי אשתו כשהוא מגרשה ומתירה לאחרים דלא גמר להוציאה מרשותו עד לאחר גמר מיתתו. ולכך אינו גט, דאי הוי עם גמר מיתה הויא מגורשת, כדתנן זה גיטיך אם מתי הוי [כמת]נת שכיב מרע סתם ואדעתא דימות יהיב. דה"ז גיטיך אם [מתי] נותן הגט סתם [ואם] מתי הוי תנאי אם [ימות], אבל לא מוכח מה"ז גיטיך לאחר מיתה, [דהא] לאו סתם הוא, [שהרי] בפירוש אמר דלא [יהא] גט עד לאחר מיתה, [ואינו] כמתנת שכיב [מרע] שנותן סתם. פירוש. וכתב הגאון רבי יצחק ז"ל, וגרסינן בהאי פירקא [קכ"ה ע"ב] בההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתי וכו' ומסקינן בסופה, אמר רבה מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני. וש"מ דהלכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד. ואיכא מ"ד לית הילכתא כרשב"ג דקאי כר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, והאי דפסק ר' יוחנן הילכתא כותיה משום דסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואנן לא ס"ל הכי. וא"כ קשיא מעשה דההיא סבתא. אלא רשב"ג היינו טעמיה, דסבר אחריך שאני, דהיכא דא"ל נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני לא פירא ולא גופא אלא אחריו של ראשון, ולא אמרינן פירא לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו. ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות. דהיינו מתניתין דתנן מכר האב מכורין עד שימות ולא פליג רשב"ג. ודקא מוקים רב נחמן בר יצחק דרבי ור' שמעון בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, לא קשיא לן מידי. דלא עדיפא מהא דאמר רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דהו"ל פירות לזה וגוף לזה. וכבר אידחיא ליה ממעשה דההיא סבתא.
<h2>דף כה.</h2>
[ב"ב ק"ג ע"א] אין נמדדין עמה. ונפדין בשויהן. ובתורת כהנים [פ' בחוקותי] מפיק לה מקראי. וליכא למימר אין נמדדין, דלא קדשי כלל, דהא תנן בשלהי המוכר את הבית [ל"א ע"א] המקדיש את השדה הקדיש את כולן אפילו בור וגת, וכל שכן סלעים ונקעים. ופחות מכאן נמדדין. לחשבון חמשים שקל כסף לבית זרע חומר שעורים, שהוא סלע ופונדיון לשנה. ליקדשו באפי נפשייהו. ויהיו נפדין לחשבון זרע חומר שעורים. [דכיון שהוא ראוי] לזריעה כקרקע חשוב, ואמאי אין נמדדין כתורת שדה. וכי תימא כיון דלא הוי בית כור לא קדישי. כלומר לא קדישי ליפדות בתורת שדה אחוזה, אלא בשויהן נפדין. [והא] תניא שדה מה תלמוד [לומר]. דכתיב ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו, שדה מה ת"ל, שהרי היה לו לכתוב ואם גאל יגאל המקדיש אותו. דהא בשדה עסיק קרא. לפי שנ' זרע חומר שעורים. והכי מיתניא בתורת כהנים. נגאני דארעא. קאי אנקעים. ושדרא דארעא. קאי אסלעים. כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן. שאם הן אפילו דומיא דסלעים נמדדין עמה.
<h2>דף כה:</h2>
[ב"ב ק"ח ע"ב] איידי דאתיה מדרשא. דאב קודם לאח. אבל לגופיה [דמילתא] הילכתא נינהו והפסוקים [אסמכתא בעלמא]. שארו זה האב. כדכתיב שאר אביך. מלמד שהאב קודם לאחין. דמת. דכיון דשארו זו האב וקרא מוכח דקרוב קרוב קודם על כרחינו קראי שלא כסדרן כתיבי, דאי אפשר שנאמר ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו שהוא אביו, דאיך יקדמו אחי האב לאב, שהרי אחי האב לא אתו אלא מכח האב, וקאי אב ירתי אחי האב. אלא ודאי קראי שלא כסדרן כתיבי ולגופיה לא איצטריך, (דודאי כיון) ותרצינן להו לקראי הכי ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לשארו, אם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחיו, ואם אין לו אחין ונתתם את נחלתו לאחי אביו, ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה. וגם לא נוכל לומר מלמד שהאב קודם לאחי האב, ונסדר את הפסוקים ונאמר ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לשארו, ואם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחי אביו. דאחי אביו לא צריכי קרא. מכוח מאן קא אתו, מכוח אב, קאי אב ירתי אחי. יכול יהא קודם לבן ת"ל הקרוב. ובודאי בן קודם דקם [תחת אביו] ליעידה. והכא לא איצטריך למימר מה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האב, כדמקשינן לקמן [מה ראית] להוציא את האח שהרי הוא קרוב יותר שקם תחת אחיו ליבום. דהא מילתא פשיטא היא דבן קם תחת אביו לכל דבר, ליעידה ושדה אחוזה ולעבד עברי, והאב אינו קם תחת בנו לכלום. [שהאב] יכול ליעד [לבנו כשירצה] בכסף מקנתה [שנתן] לאביה ואין [צריך ליתן קדושין אחרים] אלא [קדושין גמורין כמו אדם] אחר. [ולשדה אחוזה] שאם פדאה הבן מן הגזבר [חוזרת לאביו] ביובל ... כאילו פדאה הוא לעצמו.
